כל גבר נשפך לריק לפעמים.
כולנו מכירים את ההרגשה המביכה של הפיספוס.
אני כותב את זה כי החוויה הזו היתה חלק משמעותי מחיי כגבר צעיר, לפני שהכרתי את הט.נ.ט.ר.ה. ובמובן מסויים היא היא שהביאה אותי לתרגול היוגה של המ.י.נ.ית ומשם את היוגה בכלל.

*

אני מסתכל על הגברים אלה בפ.ו.ר.נ.ו ותוהה איך הם עושים את זה? איך הם מחזיקים ככה כל כך הרבה זמן? בום בום בום… מביאים לו יפיפיה צעירה לא מוכרת והוא נותן בה עבודה של חצי שעה בלי לגמור. יתכן שהם על מאלחשים? יתכן שהם סוסי הרבעה מיוחדים? אולי הם על ויאגרה?  
 

אני כותב את הספר הזה כי הידע הזה שאספתי חשוב שיכתב. אני בעצמי הייתי גומר מהיר והיום הבעיה הזו כמעט לגמרי מאחורי. למה כמעט? כי עד היום, עם כל הטכניקות שתרגלתי, עדיין אני לא ה"פאקר" הזה מהסרטים הכחולים. ואם בתוך אשה  אני מתחיל לזוז חזק מידי, מוקדם מידי, עולה לי הזרע מהר.

*
אינני מיוחד בתשוקתי להאריך את זמן המ.ש.ג.ל, זוהי משאלה משותפת לגברים רבים שמבקשים ליצור תקשורת טובה יותר עם איבר המין שלהם. סיסמא ט.נ.ט.ר.ית עתיקה אומרת "כל שפיכה היא שפיכה מוקדמת" מתכוונת לכך שעיכוב השפיעה אינה פונקציה של זמן אלא פונקציה של צורך. אם אינך רוצה לגמור ובכל זאת גמרת - שפכת מוקדם ולא משנה כמה עבודה נתת לפניכן, שניה או רבע שעה.

"אל תזלזלו באוננות", אמר פעם וודי אלן, "זה לעשות אהבה עם מישהו שאתה אוהב". ואכן הרבה מהעבודה של הריפוי שלי נעשה לבד, כשאני מתרגל אוננות ללא שפיעה ולומד כך להרחיב את נקודת השיא המ.י.נ.י. אבל זה היה כמובן רק חלק אחד של העבודה שכן מ.י.נ.י.ו.ת בסופו של דבר זה דרך להתאחד באקסטזה עם אנשים אחרים. וכאן הבעיה. רוב הנשים לא מבינות דבר במ.י.נ.י.ות הגברית. הרבה בגלל שהגברים לא מבינים הרבה במ.י.נ.י.ות שלהם.