התחילו תמיד בנשיפה.
הנשיפה הארוכה, במיוחד כשהיא מלווה בצליל אנחה או המהום, יוצרת מרחב פנימי. היא פותחת מרחב לרוח להכנס ולייצר רווחה.

 

המודט יושב לבד ונושף בקול (אם הוא לבד) או בשקט (אם הוא בסביבת אנשים) אווווו.....
הוא מצמצם את קנה הנשימה וסופר 7 על הנשיפה. עוצר לרגע,
ואז 5 על השאיפה. עוצר שוב.
 

למה הנשיפה יותר ארוכה?
כי הנשיפה היא שחרור, האדם מסתובב בעולם העשיה במצב של מלאות תמידית. משימות יש בכל מקום: בעבודה, בבית, כביסה למיין, האוטו צריך שטיפה, הגינה צריכה גיזום, הארון מלא בגדים ישנים, מכתבים ישנים בתיבת דואר נכנס... לאן שלא נסתכל יש משהו שצריך את תשומת הלב שלנו. ולכן אין מקום נפשי לדבר עצמו, לנפש עצמה.
ולכן תחושת המחנק. והלחץ. והדאגה.

נחת רוח מתחילה בליצר מקום, לפנות מרחב פנימי לנפש להיות היא עצמה. לכן אנחנו מתחילים להוציא אויר – עד הסוף. וכשהריאות מגיעות לקצה, אנחנו עוצרים לרגע ובמקום לשאוף, אנחנו עוצרים בריק. לרגע אין עשיה – אין התמלאות של אויר ואין התרוקנות של אויר. זוהי נקודת אפס.
נקודת האפס היא המרחב של ה"צופה". זה שהיה שם לפני שהתפתח בנו שכל שיודע טוב ורע. הצופה הוא איכות תמימה בתוכנו שמסתכל ללא תנודה, ללא דעה, ללא שיפוט.
כמו תינוק.
בנקודת האפס היקום כולו עוצר לרגע. התרחבות מתחילה, התודעה נמשכת אחורה כמו בזום-אאוט, הפרטים מיטשטשים והמצלמה מתחילה לראות אחדות.
עצירת הנשימה מחברת אותך לנקודת המבט הגבוהה, למירקם העצום שמסביבך שתומך בך. אחדות - אנחנו קשורים למציאות במיליארדי חוטים קטנים של הוויה, אנחנו נתמכים. את האחדות הזו אנחנו מפנימים בשאיפה.
אויר פורץ לריאות. השאיפה אינה פעולה. היא איפשור.

 

שימו לב - המאמץ קיים רק בנשיפה ובהחזקת האויר בריק.
לעומת זאת אנחנו לא עושים שום מאמץ לשאוף; יש לתת לגוף לשאוף – אנחנו לא פועלים, אלא רק מביטים איך האוויר נכנס פנימה מעצמו ומבינים ששום מאמץ לא נדרש לחיים. החיים שואפים מעצמם. כוח החיים לא דורש מודעות – הוא רק צריך מקום להיכנס. כאשר אנחנו טרודים ואין מקום לכוח החיים להיכנס ומכאן תחושת השיעמום והשגרה והמוות.

הטעות של כולם היא שבשעת מצוקה ומשבר הם מנסים "לנשום עמוק" – כפי שמייעצים להם חבריהם.
להדיוטות "להירגע" פירושו "לקחת אויר", אלא שהאדם דנן נמצא במצוקה רגשית כה גדולה,
הוא גדוש, עולה על גדותיו: כועס, עצוב, מתוסכל, ולשמע העצה "תנשום עמוק, תיקח אויר" לא בא לו אלא להרביץ חזק.
למה?
כי אין לו מקום. הוא מלא. ועמוס.
"לנשוף ארוך" – זוהי העצה שלי עבורךו. רוצה להקל על עצמך? נשוף. התחל תמיד בשחרור. אם לקחת אויר קשה לך, סימן שאתה בכיוון הלא נכון – נשוף. נשוף, כדי שהשאיפה הבאה תכנס בקלות
ובאמת אחרי נשיפה יש יותר מקום, האויר הישן עזב את הגוף, נוצר מרחב לרווחה. השאיפה הבאה תחדש אותנו.
נחזיק את האויר במלאות ונרגיש איך אנחנו משתמשים נכון ברווחה שיצרנו, איך אנחנו לוגמים את החיים בגמיעות גדולות. הגוף מלא חמצן, מלא אנרגיה, מלא חומר הנכון.
זה זה זה.
התחושה היא של ניצול מקסימלי של כוח החיים. התעלות מעבר לדואליות של טוב לי - רע לי, קשה לי – קל לי, שמח – עצוב.
ה"צופה" מביט בהפכים ורואה איך הם אינם באמת הפכים אלא משלימים. "זה" הוא "זה". האחד הוא השני. אין קבלה בלי נתינה, אין מנוחה בלי מאמץ, אין חיים בלי מוות. החיים מאוזנים בתכלית והצופה משחרר הזדהות או הצמדות לאחד החלקים.
הרוח נחה – ובאה "נחת רוח".