בשנת 1998 חזרתי משנתיים באשרם של אושו בהודו ובידי תעודת "מנחה מדיטציות מוסמך של אושו".
חודש אחרי הנחיתה כבר זינקתי לקריירה חדשה: התחלתי להדריך מדיטציית קונדליני במתנ"סים ברחבי גוש-דן. נוסע עם מזרונים ורמקולים בחורף בין אולמות ספורט קפואים לחדרי ניאון מסריחים מגרבים של ילדים, חוזר שוב ושוב על ההסבר, "למדיטציה זו ארבעה שלבים, אורכה שעה והיא מלווה במוזיקה לכל אורכה..."

 

הזדקקתי בדחיפות לקריירה חדשה. ולא משום שההיא הקודמת כשלה. להפך, בדיוק אז יצאה הסדרה "אופטימיות קוסמית" שאותה גם ערכתי, גם צילמתי וגם ביימתי. זכיתי לרייטינג טוב. חתכתי את הקריירה בשיא אפשר לומר.
למה עשיתי את זה לעצמי? כנראה שמשהו בי הרגיש שזה לא זה, שזכיתי באור מההפקר. שזה לא מגיע לי. בגלל שבגיל 20 איזה מפיקה בערוץ 1 החליטה שאני אנחה תוכניות ילדים, קיבלתי חבילה של פירסום, כסף, הצלחה ואיתה חרדות, פחדים וחוסר שקט. לא מתאים

 

בקריירה החדשה אני אתחיל מלמטה, ככה כנראה החלטתי. את הסיבוב הבא אני אבנה לאט. אחרת אין להסביר למה כבר 15 שנה אני מגדיר את עצמי "מדריך" (שזה תואר שהרווחתי בקורס-הדרכה-תשמ"ד בצופים לכן הוא מותר לי...) או "מנחה" (שזה תואר שהרווחתי בטלוויזיה - מנחה תוכניות). 

 

צניעות מוגזמת?

ללא ספק היו בי חלקים שחשבו שאני מחמיר עם עצמי ומצטנע יתר על המידה. היו גם קולות פנימיים שטענו שאני סתם פחדן. מה שברור זה שמי שנכווה בחשיפה ציבורית מוקדמת, הגיוני שיפתח חרדת קהל ופחד במה.

זה, הרי, זה זה:

חשיפת יתר מביאה להתכנסות. יהירות מולידה צינעה. 

 

הראשון שהטביע בי את האפשרות להגדרה עצמית שונה היה חבר שלי ארג'ונה שהגיע בשנת 2004 ל"אשרם במדבר" והתייחס אל עצמו בלי שום בעיה בתור "מאסטר". זה היה מקומם - כי כולנו ראינו שהוא מקסימום מאסטר בהתהוות - אבל גם מעורר השראה. "לעצמי!" הוא היה מסביר וצוחק וכולו קלות והומור.
מאסטר לעצמו! גאון!

אתה לא צריך תעודה, הוא בעצם כאילו אמר. מאסטר מגדיר את עצמו. הרי אינך יכול לנוע יותר מהר מהחלק הכי איטי שלך....

 

אז עברו 15 שנה של לימוד ותרגול. למדתי טכניקות שונות: אצל וירש מדיטציות חברתיות, אצל סלילה פולסיישן, אצל סווארופ "טיפול בילד הפנימי", וכל הזמן תרגלתי מדיטציה ולמדתי מכל ספר אפשרי... וכך פיתחתי לאט לאט את "גישת זה זה זה" ואחרי 15 שנה אפשר להכריז שזה זה זה!
אני (לא בלי ענווה...) מאשר לעצמי: יש בך מאסטר. יש גישה. יש דרך. 

 

החמרתי עם עצמי 15 שנה שבהם ביקשתי (לא בלי יהירות...) להביא משהו שהוא שלי, שהוא מקורי. יצירה. להתגאות במרק שערבבתי ב 15 שנות לימוד ובו מתמזגים גם בודהה ואושו, גם נחמן וקורדובירו, גם ג'נדלינג גם יונג, גם רומי וחאפיז, גם ביירון קייטי ואיריס יוטבת, גם נסים אמון וטיוהר, גם רבי אוהד וארג'ונה ובדולינה ורותי וגיתי... 

לימדתי את עצמי להיות מאושר. 
לימדתי את עצמי להיות מוגשם.
בדקתי את השיטה שלי על הרבה תלמידים, בפגישות אישיות וקורסים שבועיים וסדנאות סופ"ש.
זה עובד לי. 

תודה!