הטבעה שלילית
הזוג מגיע אלי לטיפול. הם רוצים להתחיל לתרגל טנטרה כי המיניות בינהם לא עובדת. לאישה קשה עם מגע והיא חושבת על תרגול של אינטימיות יותר רוחנית.
איזה בולשיט. שוב האשליה הזו. שוב אנשים חושבים שטנטרה זה איזה תרופת פלא לחוסר אינטימיות, העדר תקשורת וסגירות. והאמת היא הרי הפוכה: טנטרה נשענת רק על אינטימיות, תקשורת ופתיחות. זה משהו שמעצים הרמוניה ולא משהו שמבטל כעסים. אין דבר יותר מתסכל מלתרגל נשימות זוגיות כשאין אמון. זה רק מגביר את הסלידה והכעס.
למה הם מגיעים תמיד בסוף המשבר?
יש שם סוד
מצד שני מה אני יודע? בואו ננסה.
אני שם מוזיקה, מושיב אותם גב לגב, ומנחה אותם לנשימה משותפת. שישענו זה על זו, שיתנו תמיכה. הגבר יושב זקוף, כולו מסור לתרגול, האישה נאנחת, זזה כל הזמן, רוכנת קדימה.
קשה לה נורא. בסוף התרגול היא מספרת על עבודתה במרכז סיוע לנפגעות אונס. היא לא זוכרת שום אירוע ניצול מיני מהחיים האלה. היא מעולם לא נאנסה... "אולי זה בא לי מגלגול אחר..."
נשמע כאילו היא מספרת זאת כדי לספק לעצמה אליבי, ואני לא קונה את זה. קול פנימי לוחש לי בודאות: היא לא נמשכת אליו. זה ברור לי מאד. וקשה לי למצוא דרך לשאול אם זה נכון, כי ברור לי שהיא תכחיש. אבל יש לה סוד שהיא שומרת שהיא לא יודעת שהיא שומרת! משהו מהדהד לי מוכר רק שאני לא זוכר מאיפה. אז בינתים אני מוריד ממנה את הלחץ ומציע להם פסק זמן ממיניות בתהליך "התקדשות" לזוגות.
התקדשות זוגית
בתהליך זה הזוג מתחייב לדייט שבועי קבוע ביומן. זמן מקודש שבו יש מפגש זוגי ללא ילדים וללא הסחות דעת. טאנטרות, מסאז'ים, אמבטיות, פינוקים, ארוחות... ובמקרה שלהם: הכל חוץ מסקס. זאת כדי לתת לאישה זמן לעשות טיפול עומק אצל המטפלת שלה על החסימה המינית שלה.
אני מנחה אותם לטקס שהם עומדים לקיים בחוות בודדים בנגב, אנחנו מחליטים על חופשה בצימר, ערב אינטימי שבו יש התחייבות מחודשת לזוגיות תוך תהליך של הדלקת אש, חילופי ברכות, חילופי מתנות, והבעת כוונה משותפת.
שבוע אחרי זה הם יוצאים למדבר ומדווחים לי בשובם שהיה די מאתגר אבל 3 חודשים מקודשים ללא סקס התחילו. הם בחרו ביום שבת בתור היום של הדייט השבועי ואני מתחיל בסדרת פגישות אישיות איתם.
שועל מילל לירח
ליבי נקשר בליבו של הגבר. אני מזדהה עם הבחור שמת להתחכך באשתו והיא סגורה אליו. היתה לי כזו מערכת יחסים בעבר, אני מספר לו. אני זוכר את עצמי פתאטי, יושב כמו שועל בפתח המערה ומילל לירח. הייתי מאוהב בה ולא שמתי לב כמה אני מוותר על עצמי. משהו מיני שם היה סגור כלפי ואני, רק בגלל זה, רציתי אותה יותר. "אני מכור לבחורה הזו" אני זוכר שאמרתי פעם לחבר שלי שחר בוידוי מפתיע. עמדנו בבריכה באחד הפסטיבלים והסתכלנו על אהובתי סגורת הרגליים.
"חביבי, אם אתה מכור אז תגמל!" הוא אמר בפסקנות שיוואית, "אם הסם שלך עושה לך רע, אז אתה חייב להפסיק אותו, גבר".
וזה גם מה שאמרתי לגבר בפגישתנו האישית. די, תהיה גבר. תפסיק לילל ליד החור. זה לא מושך. תן לה שלושה חודשים של שקט. רק תקפידו על הדייט השבועי ותדווחו לי במייל כל שבוע.
התקדשות זו יוגה
השבועות עוברים והתרגול של הדייט השבועי קשה להם. החיבוק קשה. הוא עושה לה רפלקסולוגיה והיא רוצה להתמסר אבל משהו בה במתח רב ואז היא מתפרצת עליו כשהוא מכאיב לה.
מה קורה לכם, אני זועם. חודשיים עברו, יש לכם עוד חודש אחד לתרגול הזה! בסוף ההתקדשות תצטרכו לקבל החלטה! זה הזמן להתבגר, לתקשר, להפתח! כן, "התקדשות" זה סוג של יוגה, זה מאמץ. אבל בשביל מי נתאמץ אם לא בשביל הבן הזוג שעשינו איתו ילד?! הא?
הטבעה שלילית
עריות
האישה: זה הכל בגלל שבהתחלה עשינו סקס והרסנו אותו. בהתחלה היה לנו חיבור חזק ולא שמנו לב שאנחנו מכאיבים אחד לשני, לא היתה לנו את השפה המינית, הרגשית. לא היה לי יכולת לבטא כשהיה לא נעים לי, כעסתי עליו כשהייתי בוכה והוא לא שם לב.
הגבר: היינו עושים סקס והיא היתה מתנתקת
רפיק: לכאורה זה שוב תסמונת של אישה נפגעת ניצול מיני.
האישה: כן, היו עולים לי סרטים של אונס בראש. הרגשתי אשמה והרגשתי כעס וקנאה שהוא גומר ואני לא...
ושוב חזרה לי התחושה שהיא מסתירה משהו.
שהדיבור על האונס זה הסוואה. היא לא רוצה לפגוע בו אז היא אומרת שזה הגברי הקולקטיבי האנס שאשם, אבל הרגשתי שאני צריך להוציא ממנה את האמת הכואבת. זה לא "הם" כלליים זה "הוא" ספציפית. אליו היא לא נמשכת. אני מרגיש אינססט. עריות בתוך המשפחה. אני מרגיש אבא או אח.
"מה היה לך עם אחיך? בילדות המוקדמת?"
הגבר: "לאח שלה קוראים באותו שם כמו שלי"
ואללה. ואתם דומים?
"לא חיצונית אבל במהות".
"ולאחי יש אישה שנראית כמוני" אמרה האישה, "לי ולאח שלי היה עולם משותף. היינו משחקים המון ביחד. אני מאד קשורה אליו". ובום... לכולנו נפל האסימון: הבעל הוא תחליף אח.
וזה בדיוק היה הסיפור עם זוגתי שהפכה אותי לשועל מיילל. הייתי דומה מידי לאחיה. רק אחרי שנגמלתי ממנה הבנתי: היא לא נמשכה אלי כי לא הייתי דמות מאהב בשבילה אלא דמות אח. חבר לדרך, בטוח מאד. יציב ונאמן אבל לא מסעיר (ואפילו קצת דוחה).
את יודעת מה זה הטבעה שלילית? אני שואל. מכירים את המושג? איך אנחנו מוחתמים על מי שנמצא לידנו בילדות? זוהי הטבעה שיוצרת מנגנון שמבטיח שלא נמשך להורים שלנו ולאחאים שלנו. סביבת הגידול של הילד, קרבתו לאמו ולאחיו היא סוג של הטבעה, מנגנון המלמד את הילד באופן ממושך שמי שמספק את הצרכים שלנו בילדות אינו מהווה פוטנציאל לסיפוק צורך מיני.
סיפרתי להם על הספר "אבולוציה של האהבה" של עדה למפרט בו היא מתארת מחקרים שנעשו על החתמה. בדקו כמה זוגות יצאו מבני אותה קבוצה בקיבוצים וגילו שילדים שגדלו בשכבת גיל ביחד לעולם לא התחתנו זה עם זו. כאילו – אם אתה רואה את הילדה בילדותה, קשה לך להמשך אליה בבחרותה.
לדעתי, ותבדקו את זה אבל אני בטוח שאני צודק, זו הסיבה שאין לאישתך תשוקה אליך. אנחנו מתוכנתים על משיכה לדומה אבל תשוקה לשונה. הטבע בנה אצלנו מנגנון נפשי שבוחר בני זוג שיהיו מספיק קרובים גנטית כדי לשמר את המין (או השבט) אבל לא קרובים מידי. 1 - בקש את הדומה כדי להבטיח פריון והמשכיות לד.נ.א שלך. זהו מנגנון המנחה אותנו להתאהב במי שדומה לנו מבחינה גנטית . זוהי הכימיה שמרגישים בהתאהבות ולא יודעים להסביר אותה משום שהתהליך הוא בלתי מודע. אנחנו מרגישים קרבה, דמיון, נשמות תאומות. זה מה שקרה לכם בהתחלה. הרגשתם שותפות גורל. אבל אז התחיל השלב השני. 2 – אל תלך קרוב מידי בדמיון. מנגנון של רתיעה מפני גילוי עריות שמזהיר מפני קרבת יתר לאחים שכן קרבה רבה מידי מגבירה סיכוי למוטציות.
היה שקט. חשבנו על המצב המשונה והמעיק. הגבר אינו מוחתם על אישתו הוא נמשך אליה. היא מוחתמת עליו. עצוב.
זה מעניין שברה האישה את השתיקה – באמת אמא תמיד אמרה לי שרק על משפחה אפשר לסמוך. אנשים אחרים יבואו ויצאו מהחיים שלנו, אבל היא חזרה ואמרה – רק על משפחה אפשר לסמוך. ובאמת זה מה שהרגשתי ממך בהתחלה היא פנתה לבן זוגה. חשתי בטחון.
"מה לעשות" הם שאלו אותי ואני הייתי בלי תשובות. חשבתי מה לומר.
אין לי ספק שההקרבה של חיי ליבידו, תשוקה, ארוס כדי להשאר בהורות משותפת – היא כנראה ויתור גבוה מידי. מצד שני יש זמן לכל דבר ועת לכל חפץ והרעיון לפרק משפחה – מתוך הכירות עם הכאב הכרוך – נראה לי קשה מנשוא. ראיתי שהם מחכים למוצא פי... הבטתי וניסיתי לראות עליהם אם הם מוכנים אולי ליחסים פתוחים והחלטתי שלא. לכן אמרתי: לא יודע.